nederlandse taal
english language

 
Poetry International Web
en/nl
dutch news
previous | next
 
 
 

לקראת שיר
אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב עַכְשָׁו
אֲבָל חֲרֵדָה מִכְּדֵי לִכְתֹּב עַכְשָׁו
וְזֶה כָּל מַה שֶׁעוֹלֶה בְּדַעְתִּי עַכְשָׁו
בְּתוֹךְ כָּךְ נוֹסֶפֶת לְחֶרְדָּתִי תְּחוּשָׁה מְבִישָׁה שֶׁל אִי יְצִירָתִיּוּת
הַמּוּדַעַת הֵיטֵב אַגַּב כָּךְ לַבָּנָלִיּוּת שֶׁל הַכָּתוּב לְעֵיל.
מַה שֶּׁמֵּבִיא אוֹתִי מִיָּד לְמַחֲשָׁבָה מְאֻלְתֶּרֶת
עַל תְּחוּשַׁת נִכְמָרוּת  שֶׁלִּי מֵאֶמֶשׁ
וִיפִי גוּפוֹ שֶׁל הֶחָבֵר הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי, וּשְׁאָר דְּבָרִים
הַנִּרְאִים לִי כָּרֶגַע  טוֹבִים לְהִשְׁתּוֹרֵר בָּם
וּמְשָׁרְתִים הֵיטֵב אֶת רְצוֹנוֹת הַבְּרִיחָה שֶׁלִּי מִתְּחוּשׁוֹת אוֹתֶנְטִיוֹת
הַמְמָאֲנוֹת לְפִי שָׁעָה לְהִכָּלֵא בְּסוּגַר הַחֲשִׁיבָה שֶׁלִּי
וּמַעֲדִיפוֹת לְבוֹסֵס דְּרוֹר בְּכִיס הַמָּרָה שֶׁלִּי
אֲבָל כִּיס הַמָּרָה שֶׁלִּי – הוּא בִּטּוּי הַלָּקוּחַ מִזַּ'רְגּוֹנָהּ שֶׁל סַבְתָּא שֶׁלִּי
שֶׁלּוּ רָאֲתָה אוֹתִי כָּעֵת הָיְתָה בְּוַדַּאי אוֹמֶרֶת בְּמִבְטָא מָרוֹקָאִי כָּבֵד
"מִרְיָם אַתְּ בְּמָרָה שְׁחוֹרָה" בְּהִיגּוּי מלְעֵילִי, קִצְבִּי, וּבְּטוֹן מֵבִין דָּבָר,
אִם כִּי עַל פִּי נִסָּיוֹן שֶׁל חַיִּים הַחוֹזְרִים עַל עַצְמָם וְכוֹלְלִים בְּתוֹכָם, כַּמּוּבָן מֵאֵלָיו
סַךְ הַכֹּל תְּחוּשׁוֹת אֱנוֹשׁ סְכֶמָטִיּוֹת שֶׁל שִׂמְחָה, עֶצֶב, עִלְבּוֹן וּ"מָרָה שְׁחוֹרָה"
וְלֹא מִתּוֹךְ הֲבָנָה מַעֲמִיקָה שֶׁל מִכְלוֹל הָרְטָטִים הָאַסּוֹצְיָטִיבִיִּים
הַנּוֹבְעִים זֶה מִתּוֹךְ זֶה, הַקָּמִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה,
הַמִּתְחַבְּטִים וּמִתְפַּצְּלִים
וּמַקִּישִׁים שִׁכּוֹרִים   
עַל פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם
וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת
אֲנִי מְנַסָּה לְבָרֵר בֵּינִי לְבֵינִי
דִּמּוּיִים אֲחֵרִים לְמַצָּבִי
שֶׁיִּהְיוּ חַסְרֵי צֶבַע וְטַעַם דֻּגְמַת הַמָּרָה
שֶׁיַּעֲנוּ עַל קְרִיטֶרְיוֹנִים פְּנִימִיִּים שׁוֹאֲפֵי בִּלְעָדִיּוּת
שֶׁיְּסַנְּנוּ אֶלֶמֶנְטִים חוּשִׁיִּים מְפֻיָּחִים כָּל כָּךְ
וְיַעֲמִידוּ הֵיטֵב אֶת מְיֻסָּרוּתִי הַפְּנִימִית
בְּמָקוֹם שֶׁל כָּבוֹד מֵעַל לְסִירֵיהָ הַטּוֹבִים שֶׁל סָבָתִי
מַדִּיפֵי רֵיחַ קוּסְקוּס
וְהֶבֶל חַם וּדְאָגָה מַחֲזוֹרִית לְקֵבָתָם הַמָּחֲזוֹרִית שֶׁל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה.
שֶׁיַּעֲמִידוּ אוֹתיִ מֵעַל לְאֶתְנַחְתּוֹת הַכָּבוֹד שֶׁסָּבָתִי נוֹהֶגֶת בָּהֶן כִּבּסוּסִים
הָיִיתִי מַדְגִּימָה אֶתְנַחְתּוֹת שֶׁל זְמַן אֵלֶּה אִלּוּ יָכֹלְתִּי לָשִׂים אוֹתָן בּשִׁירִי
לָמָּה לֹא, אֶתְנַחְתּוֹת שֶׁל לְקִיחַת זְמַן כָּאֵלֶּה הַמַּעֲמיִדוֹת אֶת הָעוֹלָם עַל גֹּדֶל חֲשִׁיבוּתְךָ,
אֶתְנַחְתּוֹת הָעוֹבְדוֹת יָפֶה עַל יֵצֶר הַסַּקְרָנוּת שֶׁל הַשּׁוֹמֵעַ הָעוֹמֵד מַמְתִּין,
פָּנוּי מִמִּשְׁאָלוֹת אֲחֵרוֹת לִדְבָרִים שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ.
כָּאֵלֶּה הַנּוֹתְנוֹת מַשְמָעוּת גְּדוֹלָה מִן הַמְצֻפֶּה לְמִלוֹתֶיךָ
וְהוֹפְכוֹת אוֹתָן לְמֵעֵין מִצְרָךְ יָקָר שֶׁעוֹמדִים בִּשְׁבִילוֹ בַּתוֹר
עִם מְכָל שֶׁל פַּח
לְקַבֵּל בְּחִנָּם.
יֵשׁ לָהּ לְסָבָתִי חוּשׁ טִבְעִי, נָקִי מֵעָגָה פְּסִיכוֹלוֹגִית מוֹדֶרְנִית, לְזוּלָתָהּ
וְטִפַּת הָאֲוִיר בְּפֶלֶס הַמַּיִם הַתְּחוּשָׁתִי שֶׁלָּהּ
חֻקֵּי הַפִיסִיקָה עִם צִחְקוּקֵי יְלָדִים,  בּוּעוֹת סַבּוֹן פּוֹרְחוֹת שֶׁל יַלְדוּתִי
נָקִי מִמִּסְפָּרִים מְאַיְּמִים
וּמַחְמִיא כָּלְשֶׁהוּ לִיכֹלֶת חוּשִׁית
לִקְבֹּעַ דִּיוּק מִילִימֶטְרִי
בִּתְפִיסַת הָעַיִן בִּלְבַד.
אֲבָל אֲנִי חֲרֵדָה מִכְּדֵי לִכְתֹּב עַכְשָׁו
רוֹצָה בִּבְצָלִים וּבְשׁוּמִים עַכְשָׁו,
שֹוֹזֶרֶת פְּרָחִים בְּמַקֵּל הַהֲלִיכוֹת שֶׁל זְקֶנְתִּי
מַה יֵּשׁ לָהּ בַּסָּלוֹן
מַה יֵּשׁ לִי בַּחֲלוֹם.
 
PRIOR TO A POEM
I want to write now
but I’m too nervous to write now
and that’s all that comes to mind now
when an embarrassing feeling of a lack of creativity adds to my anxiety
along with a sharp awareness of the banality of the above.
Which brings me straight to an impromptu thought
about my sense of agitation last night
and the beauty of my first boyfriend’s body, and other things
that seem to me at this moment would be good to write poems about
and that well serve my desire to escape from authentic feelings
that decline at this time to be confined to the cage of my thinking 
and prefer to freely stomp on my gall bladder,  
an expression taken from my grandmother’s jargon —    
and if she saw me now she would certainly say in her thick Moroccan accent,
“Miriam, you are in a black mood,” rhythmically, with penultimate stresses, as one who understands a thing or two,
though it would be according to her experience of life repeating itself, obviously containing
schematic human feelings of joy, sadness, insult and black moods,
and not out of a profound understanding of a bunch of tremulous connotations
emerging one from another, opposed to each other,
twitching and dividing
and drunkenly striking
at the threshold of a cultural institution whose citizens keep straight faces,
their self-control a shut iron door, 
and I try to choose
other metaphors for my situation,
colorless and tasteless bile,
to fill inner criteria aspiring to originality
and filter out sooty sensual elements
and that will set my inner torment
in a place of honor above the good cooking pots of my grandmother
giving off the scent of couscous
and hot vapor and constant concern for the constant hunger of family members.
And that will put me above the interludes that my grandmother handles like horses.
I would use these lulls if I could only put them into my poems,
why not, pauses that place the world above the magnitude of your importance,
time-outs that work well on the curiosity of the listener who stands and waits,
unoccupied with longings for the things that are to come.
These pauses give greater significance than expected to your words
and transform them into a sort of valuable commodity that people stand in line for
with a tin jug
to get for free.
My grandmother has a natural sense, free of modern psychological cant, for others 
and a bit of air in her spirit level,            
the laws of physics along with children’s laughter, the blooming soap bubbles of my childhood
free of menacing numbers
and appreciative somehow of the sensory ability
to determine precision within a millimeter
just by looking.
But I’m too nervous to write now
I want onions and garlic now,
to arrange flowers with the walking stick of my old age,
what she has in her living room  
what I have in a dream.